מסופר בגמרא על יהודי אחד בעל יכולת כלכלית שחי בתקופת בית המקדש השני בירושלים. לאותו יהודי היה חבר קרוב בשם קמצא. באותו אזור היה גר יהודי בשם דומה, בר קמצא. בשונה מקמצא, שהיה חבר קרוב של היהודי העשיר, הרי שאת בר קמצא, היהודי העשיר שנא לחלוטין.

בהזדמנות אחת, אותו יהודי ערך סעודה מיוחדת ושלח את המשרת שלו להזמין את חברו הקרוב אליו, קמצא, לרוע מזלו המשרת טעה והזמין במקום את החבר של אדונו – קמצא, את שונאו – בר קמצא.

האירוע התחיל, המוזמנים באו ויחד איתם הגיע המוזמן הלא רצוי – בר קמצא. באמצע החגיגה תוך כדי השמחה, בעל הבית פתאום רואה לא פחות ולא יותר את שונאו הגדול – בר קמצא. מיד צעק לעברו "צא מכאן!" בר קמצא ביקש שלמרות שהוא שונא אותו, שלא יביישו ברבים והוא אפילו ישלם על המנה שלו את מלוא המחיר, אך בעל הבית לא הסכים.  ביקש שוב בר קמצא ואמר שישלם חצי מעלות הסעודה כולה, רק שלא יגרשו ויביישו מול כולם, אך גם לזאת בעל הבית לא הסכים.

אפילו ההצעה של בר קמצא לשלם את כל הוצאות הסעודה לא הספיקה בשביל בעל הבית לוותר על גירושו של שונאו – בר קמצא מהאולם. לאחר דין ודברים, בעל הבית פשוט תפס את בר קמצא והוציאו מחוץ לאולם.

לאחר מאורע מביש זה בר קמצא לא נשאר חייב, אבל בעיקר הוא היה מאוכזב לא ממי שנא אותו אלא בעיקר מתלמידי החכמים שהיו מוזמנים גם לסעודה ונכחו במאורע המביש ולא היה אפילו תלמיד חכם אחם שקם למחות על מעשה הביזיון. לאור זאת, הסיק בר קמצא שלא רק שהחכמים לא מחו, אלא כנראה שהם גם שמחו מכך שביזו אותו.

בעקבות זאת החליט להתנקם בתלמידי חכמים. הלך בר קמצא לקיסר והעליל עלילת שקר על היהודים, שהם מרדו בקיסר. כראיה לכך הציע בר קמצא שהקיסר ישלח קרבן לבית המקדש ויבדוק האם היהודים יקריבו את הקרבן של הקיסר או ימצאו תירוץ למה לא להקריבו, ובכך בעצם יראו שהם לא מכבדים את הקיסר ומורדים בו. הקיסר קיבל את הרעיון של בר קמצא ושלח איתו עגל משובח כקרבן שדרכו יבדוק האם דבריו של בר קמצא נכונים והיהודים אכן מרדו בו.

בר קמצא ידע הרי שהכל המצאה אחת גדולה, לכן חיפש דרך איך לגרום שבאמת הקרבן של המלך לא יוקרב והפתרון לכך היה פשוט מאוד – במהלך הדרך בר קמצא עשה מום בעגל שפסל את העגל מלהקריב אותו על המזבח. כמובן שהקיסר לא ידע על מום זה, וכאשר בר קמצא הגיע לבית המקדש, החכמים מיד הבינו על מה מדובר, והתחבטו האם להקריב את הקרבן למרות שהיה פסול, העיקר לא להתגרות בקיסר.
רעיון נוסף שעלה הוא להרוג את בר קמצא וכך הקיסר לא ידע שלא הקריבו את קרבנו. בסוף, החכמים החליטו שלא להרוג את בר קמצא וגם לא להקריב את הקרבן, והמצופה מכל – פשוט קרה. בר קמצא חזר לקיסר והוכיח את דבריו,
וההמשך הוא שהעלילה התקבלה ובסופו של דבר – בית המקדש נחרב…