המסע הרוחני הזה מתחיל בשקט כבר בחודש אלול.
ראשי התיבות של הפסוק "אני לדודי ודודי לי" הם אלול. פסוק זה רומז לאהבה שקטה ומחבקת, שמבקשת קרבה מחודשת.

בחלק מהעדות נהוג לומר סליחות בכל ימי חודש אלול, בעוד בעדות אחרות מקובל לומר סליחות רק בימים הסמוכים לראש השנה. הזמן אומנם שונה, אך הרעיון זהה. תקופת אמירת הסליחות היא זמן של התבוננות וסיכום השנה החולפת. בתקופה זו ניתן לשאול את עצמנו שאלות כמו מה קרה בי השנה? מה השארתי מאחור? האם הקשר שלי עם בורא העולם או עם האנשים הקרובים לי באמת חי? והקשר עם עצמי?
לאחר ימי הסליחות, מגיע ראש השנה. ראש השנה כשמו כן הוא – הראש- ההתחלה של השנה החדשה. אך מעבר לכך, ראש השנה הוא יום דין. חשוב לזכור שהשופט הוא אבא שלנו, אלוקים, כך שהדין נעשה מתוך אהבה ולא בפחד.

ביום הדין על האדם להגיש מחדש את קורות חייו, מתוך רצון כנה ואמיתי להיטיב לעולם בשנה החדשה.
עשרת ימי תשובה, אלו הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, הם ימי פעולה. אם את חודש אלול אפשר להשוות לדפיקה בדלת, אזי עשרת ימי תשובה הם הפתיחה של הדלת. ואתה מוזמן כמובן להכנס.

המילים "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" חוזרות על עצמן עשרות פעמים בסליחות ובתפילות של חגי תשרי, אבל מה הן בעצם? מה אנחנו מבקשים בהן? חנינה על שגיאות העבר או אולי בקשה עמוקה יותר, להפסיק להרגיש תקוע וכבול לטעויות?

בחסידות מוסבר שהתשובה היא לא רק על חטא מסויים, אלא היא תנועה של הנשמה שרוצה לשוב למקורה. כך שלא מדובר בנסיגה, אלא להפך, בהתקרבות. הסליחה שאנו מבקשים היא ביטוי לרצון פנימי להיות אני באמת, בלי שום הסתרות. זה כמו שילד ישתולל ולאחר מכן ישאל את אמא שלו – אני לא רע, רק טעיתי, את עדיין אוהבת אותי..
האמא כמובן, תחבק ותקבל את בנה באהבה.

כך גם כאן, הסליחה היא לא רק פעולה בין האדם לאלוקים, אלא היא קודם כל פעולה פנימית.
מי שסולח – פותח לעצמו דף חדש.