בראש השנה, האוכל הוא לא תוספת לחג, אלא חלק מהמהות. בראש השנה יש סימנים רבים: תמרים, סלק, כרתי, רוביא, רימון, תפוח בדבש, דלעת, ראש של דג ועוד ועוד.

לכל אחד מסימני ראש השנה יש משמעות עמוקה. חלקם על פי משחק מילים, כמו סלק מלשון סילוק אויבים ותמרים מלשון שיתמו אויבינו. חלקם על פי מבנה פנימי יותר, כמו רימון שהוא פרי בעל גרגירים רבים ועליו אנו מברכים – שירבו זכויותינו כרימון, או מאכל מתוק כדבש שעליו אנו מברכים – שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

אבל השאלה האמיתית היא לא רק מה אוכלים בראש השנה, אלא מה אנחנו רוצים לחדש דרך האכילה.
החסידות מלמדת אותנו שהשולחן היהודי הוא כמו מזבח. כמו שבמזבח בבית המקדש לא מקריבים כל דבר שרוצים ובצורה שרוצים אלא יש כללים, כך גם אנו לא אוכלים סתם. סעודת החג של ראש השנה משקפת את השאיפה שלנו לשנה החדשה.
כמובן שנרצה לאחל לעצמנו וליקרים שלנו שנה של מתיקות, שנה שבה נהיה ראש ולא זנב, שנה בה נתרחק מהשפעות שליליות, על כל אלו ועוד אנו אוכלים ומכוונים בסעודה זו.

בראש השנה לא אוכלים רק תפוח בדבש או רוביא. אלא הוא חג של תפילה, חג של כוונות ושל התחדשות. סדר הברכות של הוא לא רק עניין טכני, אלא יסוד מהותי לחיים, שאלה של כיוון איזה שנה אנו רוצים לבנות.

זהו חג פתיחה של לוח שנה חדש, הוא פתיחה של הלב, של הבטחה להתחדשות טובה.
אם רק נבחר לגשת לסעודת החג מתוך כיף והנאה ולא כחובה, נוכל להפוך את הארוחה הזאת לתפנית אמיתית לשנה כולה.